05/04/2023
שני בניי, אוריאל ואלירז, לוחמים בחטיבת גולני, קצינים שגדלו בסיירת גולני, נפלו במלחמה על הארץ הזאת. הם לא שאפו לקרב, הם היו צמאי חיים, אבל כשנדרשו לצאת למשימה הם אמרו לי "אמא, זה התור שלנו, פעם לחמו כאן מכבים, פעם לחמו פה נערים ששרדו את אושוויץ ועכשיו הדגל עבר אלינו". הם היו שניים מתוך יותר מ־24 אלף נופלים, שניים מטובי בניה ובנותיה של הארץ, שנלחמו ושילמו בחייהם על חירותה ועצמאותה של מדינת ישראל.
הם יצאו להילחם בלי קשר לעמדות פוליטיות, בלי שיוך למגזר כזה או אחר. הם יצאו כי אהבו את הארץ ולא פחות מזה כי אהבו את העם שיושב בה. הם יצאו כי הבינו שהמחלוקות הפוליטיות לגיטימיות וחשובות, אבל במלחמה על הארץ אנחנו ביחד. בניי, ובניהם ובנותיהם של המוני בית ישראל התגייסו לשרת ביחד, הם ישנו יחד באותו אוהל, אכלו מאותה מנת קרב, שמרו ביחד בעמדת השמירה וגם יצאו לשדה הקרב ביחד. תמיד ביחד. כשיצאו לקרב לא שאלו מאיזה מוצא אתה או באיזו מפלגה אתה בוחר. הכינוי האוטומטי שבו כינו אחד את השני היה "אחי", כי ברור שיותר מהכל, אנחנו אחים. הייתה להם משימה משותפת. לנצח ולחזור הביתה בשלום. הרעות והאחווה היו נר לרגלם. יחד ברגעי אושר כשיצאו בשלום מהקרב, ויחד בכאב על נפילת חבריהם.
ועכשיו, בעת הקשה הזאת, מאיים הקרע הפנימי להגיע גם אל היום הקדוש שלנו, יום הזיכרון. היום שמציין את שיתוף הפעולה חוצה המחנות ומזכיר לכולנו שהאויב לא מבחין בין ימני לשמאלני, בין מתנחל לקיבוצניק, בין דתי לחילוני, חייב להישאר נקי מכל ערבוב של ריב ומדון. אני מתחננת: שמרו על היחד הזה גם אחרי מותם. לכבודם, לכבודנו.
רגע הצפירה שלי ביום הזכרון הוא רגע של מעמד הר סיני. רגע מקודש אחד שעל רגע דומה לו בעוצמתו, מעמד הר סיני, נאמר בתורה "ויחן שם ישראל", בלשון יחיד. לא "ויחנו" אלא חנו יחד, כאיש אחד, בלב אחד, לקראת המעמד הגדול. בשתי דקות שבהן נשמעת הצפירה בכל רחבי ישראל, נופלות החומות. כולנו מתעטפים בשתיקה, ומכל עבר שומעים את רחשי הבכי ואת ניגוב הדמעות. בשתי הדקות הללו אני רואה בעיניי את תמונות בניי וחבריהם, עם חיוך על פניהם. "עשינו זאת למענכם", הם אומרים כשהם חבוקים יחד. תמשיכו! תחיו! הם מצווים.
אז ביום הזה בואו נניח בצד את המחלוקות, נתייצב ליד קברי אהובינו בגעגוע, בכאב גדול ונזכור שרק בזכותם קמה המדינה. בזכותם אנחנו חיים. כי יום הזכרון הוא יום של יגון, אבל גם יום של אחווה. יום שבו אני חשה שאני עטופה במשפחה גדולה שנקראת עם ישראל. יום של הזדהות ושותפות בכאבנו, יום שבו האומה מחבקת את בני המשפחות השכולות, ובו החברים מתייצבים כל שנה גם אם עברו 30 שנה. זו הרעות, זו האחוה, זה הדבק של הביחד.
חברי הכנסת ומנהיגי הציבור שלנו, כמו העם כולו, מצויים במחלוקת עמוקה בימים אלה. אינני זוכרת ימים קשים כל כך. אני מסתובבת עם דמעות בעיניים ולב שבור ודואגת לבני ובנות עמי. זו השעה למנהיגות ולאחריות לאומית. הייתה לי נחמה קטנה אמש, כשהתברר לי שכמעט מאה חברי וחברות כנסת מסיעות הבית השונות התעלו לרגע מעל המחלוקת, וביוזמת חבר הכנסת חילי טרופר חתמו ביחד על קריאה להותיר את יום הזיכרון מעל ומחוץ לוויכוח הקורע אותנו. זהו רגע של אור בתוך החשיכה, רגע של תקווה, שלמרות הכל, גם בעוד כמה שבועות כשאעלה יחד המוני בית ישראל לבתי העלמין הצבאיים הפזורים בכל הארץ, נוכל לעמוד שם ביחד, לשתוק ביחד, לשמור על קדושת הנופלים ולזכור ביחד ובעיקר להמשיך לחיות כאן ביחד. לכבודם של בנינו ובנותינו שנפלו על עצמאותה של ישראל ולכבודה ולתפארתה של מדינת ישראל.
יש לנו גורל משותף של חיים בארצנו היחידה. יש לנו משימה משותפת, למצוא את הדרך. ואני מאמינה, כמו שהאמנתי ברגעים הכי חשוכים בחיי, שתמיד יש תקווה. אחד המשפטים המרגשים שתמיד הרטיטו את לבי הוא "כל כוחותינו שבו בשלום", אז גם אנחנו, בואו נשוב בשלום מהטקסים כדי לאזור כוחות לשמחת יום העצמאות ה־75 למדינת ישראל.
מתוך גליון "ידיעות אחרונות" 24.03.2023
עמיחי אתאלי
(צילום: ראובן קסטרו)